מאירי על שבת קי״ד

1 תלמיד חכם כשם שהוא מופלג משאר העם בחכמתו ודיעותיו כך צריך שיהדר עצמו בסלסול ובהעדר כל פחיתות ממנו אסור לו לצאת במנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי ובצלא ר"ל עור העליון וכן צריך שלא יהא נמצא בו שום דבר מגונה הן במלבושיו הן במדותיו וכל שנמצא בו שום דבר מגונה הרי הוא גורם לתורה שתתחלל ותתמעט ערכה בעיני בני אדם והוא שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה ורבב הוא מושאל לחלב ושעוה וזפת ושאר מינין הדומים לאלו ויש אומרים רבד והוא כתם של דם או של שכבת זרע מלשון רבדתי ערשי כלומר שלא תמצא טומאתו בשוליו ובכלל ענין זה שלא תמצא בו שום מדה מגונה שהמדות מושאלות בלשון בגדים כמו שידעת וחסרון מדה אחת בין שאר מדותיו הרי הוא ככתם בבגד וכמו שהכתמים רישומן ניכר בבגדים הדקים והנכבדים יותר מן הגסים כך מדה מגונה אצל החכם מגונה ביותר ולא יקל בעצמו לשום מדה מגונה ואפי' נעשית בצניעות ויבוש מנפשו במקום שאין שם בשת אחרים ודרך צחות אמרו איזהו ת"ח שנחזיר לו אבידה בטביעות העין זה המקפיד על חלוקו להפכו כלומר אפי' חלוקו שאינו נראה לבריות אם לבשו שלא כתקנו מקפיד עליו עד שיהפכנו:

2 איזהו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הציבור כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכת כלה כלומר אע"פ שאינה רגילה וי"א בה להקל וגורסים בהלכות כלה כלומר בהלכות מועדות שהיה מנהגם לדרוש בהם תמיד ובכלל זה בכל ענינים שצריכים לאיסור והיתר אע"פ שאינו בקי כל כך בדינים וכן יראה לפרש במסכת תענית כמו שהתבאר שם:

3 איזהו ת"ח שבני עירו מצווים לעשות מלאכתו זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים שכל כיוצא בזה ראוי לטרוח בשבילו להמציאו כדי צרכו דרך כבוד והוא שאמרו במסכת יומא ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו ארון מכאן לת"ח שבני עירו מצוים לעשות מלאכתו מבית ומחוץ תצפנו כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם וכן אמרו שם למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי לו לת"ח שעוסק בתורה ואין לו יראת שמים דרך צחות אמרו חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתיה עביד ולא עוד אלא שהוא טורח בחנם והוא שאמרו אמר להו רבא לתלמידיו לא תירתו תרתי גיהינם ודרך צחות דרשו וזאת התורה אשר שם משה לא זכה נעשית לו סם מיתה זכה נעשית לו סם חיים:

4 ת"ח הראוי להשיב כראוי לכל שהוא שואלו במסכתא שהוא עסוק בה ראוי למנותו פרנס בעירו אע"פ שלא ידע להשיב במסכתות אחרות שהרי אמרו כי קאי רב בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי ואם מזומן לכל שואל אפילו במסכתא שאינו עוסק בה ראוי למנותו ראש ישיבה והוא ענין מה שאמרו איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר למאי נפקא מינה למנוייה אי במסכתא באתריה ואי בכלה תלמודא בריש מתיבתא:

5 כבר ידעת בענין טבילת אדם או הטבלת כלים הטמאים שכל שהיה שם דבר החוצץ כגון בצק או טיט וכיוצא בהם אין טבילתם טבילה ומדברי סופרים שאפי' לא היה אלא במיעוטו של כלי ואפי' טפה כחרדל חוצץ ובלבד שהוא מקפיד עליו ולבו להעבירו ובמקומו יתבאר אלו דברים חוצצין באדם ואלו דברים חוצצין אף בכלים ומ"מ דברים החוצצין בכלים על המרדעת אינו חוצץ אא"כ היה שם הרבה עד שנבלע בבגד ונראה מצד שני וכן הדין בבגדי עם הארץ אבל בגדי תלמידי חכמים והם הנקראים בשם בנאים על שם שהם עסוקים בבנינו של עולם וכשם שאמרו בירושלמי באחד מגדוליהם שאמרו אייתו לי נטורי קרתא ואייתו ליה סנטורי קרתא ואמר אלין אנון נטורי קרתא אלין אנון חרובי קרתא אלא מאן אינון נטורי קרתא רבנן ואמר עליהם שמאחר שהם מקפידים על בגדיהם להיותם נקיים אף מצד אחד חוצץ ומ"מ כל שחופה רוב הכלי או האדם אפילו אינו מקפיד עליו חוצץ מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו ודברים אלו אין בהם הפרש בין בגד לבגד ולא סוף דבר בלבנים שהכתם נראה בהם ביותר אלא אף בכלים האוליירים ר"ל הצבועים בצבעים האמצעיים כגון ירוק ואדום וכיוצא בהם או אפי' בשחורים שכלם מקפיד עליו הוא:

6 אע"פ שביארנו שאין חלבי שבת קרבים ביום הכפרים מ"מ ביום טוב קרבים שנ' עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין ביום טוב אבל נדרים ונדבות ושאר קרבנות שאין זמנם קבוע אין קרבין ביום טוב כמו שביארנו במקומו:

7 יום הכפרים שחל להיות בע"ש לא היו תוקעים שאין תקיעה אלא לבטל ממה שאסורים בה עכשיו והרי אין כאן מלאכה מותרת ואפי' לדעת האומר חלבי שבת קרבים ביום הכפורים אין אומרים לתקוע כדי להבין שקדושת שבת חמורה ממנו לפעמים והוא שכשיחול במוצאי שבת יהיו חלבי יום שבת קרבים בו שכהנים זריזים הם ואינם צריכים סימן ואע"פ שאמרו במסכת סוכה אין פוחתים מעשרים ואחת תקיעות במקדש ושלש מהן להבטיל ממלאכה ושלש מהן להבדיל בין קדש לחול לא להיות סימן לעצמם אלא לשאר העם שבירושלים על הדרך האמור ביומא בנברשת של זהב שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל שבשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה והכל יודעין שזמן קריאת שמע הוא שלא נעשה אלא לשאר העם שהרי אנשי משמר שלא בזמנה היו קורין אותה וכן אין תוקעין כדי שידעו קולו של יום הכפרים להתיר קניבת ירק מן המנחה ולמעלה שאין דוחין שבות של תקיעה להתיר אלא לאסור כגון להבטיל ממלאכה וכיוצא בה וכל שכן להיתר רחוק שאין צריך לו לשעתו וכן אם חל יום הכפרים להיות במוצאי שבת לא היו מבדילין כלל שאין הבדלה אלא להתיר מה שנאסר ואע"פ שחלבי שבת קרבים ביום הכפרים הרי מ"מ היו מותרים אף בשבת והוא שאמרו על זה בירושלמי כלום מבדיל הוא אלא להתיר דבר האסור לו ושאלו עוד ויבדיל שכן מותר להדיח ביום הכפרים כבשים ושלקות כלום הוא מותר בכך אלא מן המנחה ולמעלה יבדיל מן המנחה ולמעלה כלומר שמאחר שלא הותר בו עכשיו אין כאן דין הבדלה ודברים אלו אין להם מקום בזמן הזה שאין יום הכפרים לא בערב שבת ולא במוצאי שבת:

8 יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקע כדי להבטיל ממלאכת אוכל נפש שדוחים שבות לאסור ואין מבדילין שהרי מקדושה קלה לקדושה חמורה הוא בא ואם חל להיות במוצאי שבת מבדיל אבל אינו תוקע כדי שיבינו שמותרים הם במלאכה שאין דוחין שבות להתיר אף בדבר שהוא צריך לו עכשיו שאף שבות קרובה לא התירו:

9 קניבת ירק זה שהתרנו ביום הכפרים מן המנחה ולמעלה פירושה בתלוש והיא הסרת העלין מן הקלח וחתוך המעופש שבהם וקציצת הנשאר לתקן לאכילה וי"א הדחה בעלמא ודבר זה יש מתירים אותו אף בי"ה שחל להיות בשבת ממה שר' יוחנן אמרה כן ותניא כותיה ומ"מ גדולי המחברים והפוסקים כתבוה לאיסור אלא ביום הכפרים שחל להיות בחול וכשם שהתירו בקנוב ירק כך בפצוע אגוזים ופירוך רמונים ולא התירוהו אלא מפני עגמת נפש ואנו מפרשים בה מפני עגמת נפש העתידה לבא אם יהא צריך במוצאי שבת לטרוח בקנוב זה אלא שגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאין נראין וכן לא התירוה אלא מן המנחה ולמעלה שהיא שעה שדרך בני אדם לתקן בה מאכלם בחול ויכירו הכל שלצורך הלילה הוא עושה אבל קודם המנחה אסור שנראה כמתקן לצורך היום וכן שמאחר שמן המנחה ולמעלה הוא ועבר רובו של יום בקדושה הרי הוא כפת בסלו ולא יבא לידי מכשול ובזמן הזה כבר נהגו כל העולם איסור בדבר זה כשבת הגמור והדין כן מפני עמי הארץ שנכנסין בפרצה דחוקה ומשירין צרורות ואף בסוגיא זו רמזוה להחמיר במ"ש דבי רב יהודה מקנבי כרבא כלומר היו רגילי' בכך כיון דחזא דקא מחרפי ר"ל שהיו מקדימין קודם למנחה אמר להו אתא אגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן דאסור ולא אמרה אלא שיהו מאמינין בו ויחזיקו באיסור:

10 קניבת ירק זו לפי מה שפירשנו בה ושכן כתבוה גדולי המחברים ורוב מפרשים יש לתמוה והרי אמרו האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן והיאך הותרה מלאכה בשום פנים בשלמא פירוך רמונים ופציעת אגוזים הואיל ודרך אכילתם לשעתן בכך הרי הותר לעשות כן בשבת עצמו לצורך אכילה וכל שהותר בשבת עצמו לצורך אכילה לשעתה ראוי להתירו ביום הכפרים מן המנחה ולמעלה שאין זה אלא כחותך את הככר לחתיכות קטנות ומעתה ראוי להתיר כן בירקות שאכילתן כשהן חיים כגון חזרת וכיוצא בו אבל דברים שאין אכילתן אלא במבושל היאך הותרה ושמא תאמר שלא הותרה אלא בדרך זה שאנו אומרים כגון בצל וכרתי הרי אמרוה בכרבא וקרא וראיתי לקצת מפרשים שפרשוהו שנתבשלו קצת מאתמול לברר ולנקות בסמוך לאכילה ולהגיסן בקדרה וכן מפרשים בקנוב זה שאינו אלא הדחה בעלמא:

11 ונשלם הפרק תהלה לאל: